פסק-דין בתיק תא"מ 28871-12-09

בפני תביעת לשון הרע ובמסגרתה עתירה לחיוב הנתבע בפיצוי בסך 50,000 ש"ח ופרסום התנצלות.

העובדות

1.                 במוקד התביעה בניין הכולל 8 דירות מגורים ברחוב אורי ניסן 8, רמת-גן (להלן: "הבניין").

התובעת הינה בעליה של דירה בבניין בה היא מתגוררת. במועדים הרלוונטיים לתביעה זו (2009 - 2010) אף הנתבע התגורר בבניין בדירה אותה שכר מאדם בשם נתן שרעבי (להלן: "שרעבי").

2.                 עד לחודש ינואר 2009 כיהן אדם בשם 'דרול' כועד הבית בבניין. במסגרת זו, הגיע דרול להסכמה עם התובעת שלפיה תהיה התובעת אחראית על ניקיון חדר המדרגות בבניין. כך התחייבה התובעת לנקות את חדר המדרגות בבניין 4 פעמים בחודש וכנגד זאת שולמו לה 200 ש"ח לחודש, 150 ש"ח מתוכם במזומן ו- 50 ש"ח נוספים בקיזוז חובה לועד הבית בבנין (עדות התובעת בעמ' 3 בפרוט').

3.                 ביום 25.1.09 התקיימה אסיפת דיירים בבניין ובסיומה נבחרו התובעת והנתבע לכהן כועד הבית של הבניין. באותה ישיבה נכחו שלושה מדיירי הדירות בבניין (כולל התובעת והנתבע).

4.                 ביום 6.11.09 הפיץ הנתבע בקרב דיירי הבניין מכתב (להלן: "המכתב") ובו טענות כלפי תפקודה של התובעת בתפקידה כועד הבית בבניין. בין היתר, טוען הנתבע במכתב כי התובעת ובעלה "פועלים באופן עצמאי בכל הקשור לניהול ועד הבית ללא קיום הצרכים האמיתיים שלו אלא הצרכים הפרטיים שלהם" (ההדגשות במקור), כי התובעת החליטה על למנות עצמה לגזברית, כי התובעת "החליטה שהיא נמצאת מעל החוק" שכן איננה פועלת לגביית שיק בסך 3,000 ש"ח לתשלום דמי ועד הבית בגין דירתו של שרעבי, כי התובעת מסרבת לתקן מרצפות בכניסה לבניין אף שאלו נעקרו על ידי בנה, כי התובעת מעבירה לעצמה תשלומים עבור נקיון חדר המדרגות ובלא אישור ועוד.

בעקבות המכתב הוגשה תביעה זו ביום 23.12.09.

טענות הצדדים והראיות

5.                 לטענת התובעת, המכתב מהווה הוצאת לשון הרע והאופן בו הופץ ממלא אחר דרישת הפרסום.

הנתבעת סוקרת אחת לאחת את הטענות השונות במכתב ומוצאת בהן טענות למכביר המבטאות הוצאת לשון הרע. כך, בין היתר, ביחס לטענות כי בתפקידה כיו"ר ועד הבניין פעלה לקידום ענייניה הפרטיים ולא למען צרכי הדיירים בבניין, בטענות לאי ניהול ספרי דוחו"ת של הכנסות והוצאות, בטענות לרשלנות בגביית שיק שנמסר לצורך תשלומי ועד הבית, בטענות לאי תיקון נזקים שגרם בנה לרכוש המשותף ועוד.

ביחס לטענות ההגנה של הנתבע, טוענת התובעת כי הנתבע לא הוכיח ולו את אמיתותו של פרט אחד מהטענות במכתב ואף לא שערך בדיקות כלשהן טרם פרסום המכתב, כך שנשללת האפשרות להסתמך על הטענה שהפרסום נכון. ביחס לטענת ההגנה המתייחסת להבעת דעה, טוענת התובעת שטענותיה מתייחסות לאותם חלקים במכתב בהם התיימר הנתבע להציג עובדות וממילא שהאופן בו פעל הנתבע שולל את תום ליבו.

בנסיבות העניין, טוענת התובעת, יש להשית על הנתבע את תשלום מלוא הנזק הקבוע בחוק ובשים לב לכך שכלל לא התנצל גם לאחר שהתבררו העובדות. עוד עותרת התובעת לחיוב הנתבע בפרסום התנצלות.

6.                 הנתבע איננו מכחיש את כתיבת המכתב אשר מציגה התובעת, אך טוען כי כלל לא הוכח יסוד הפרסום ולא הוצגו ראיות לכך שהמכתב נמסר למאן דהו זולת התובעת.

ביחס לתוכן המכתב, סוקר הנתבע אחת לאחת את הטענות שהועלו במכתב וטוען כי לא זו בלבד שהתגלו כנכונות בעיקרן, אלא שהמכתב כולו מנוסח בלא רוע או זדון, בלא שהתובעת תושפל או תבוזה או תיפגע. עוד טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת אמת דיברתי, עומדת לו הגנת תום הלב ובכלל מדובר בזוטי דברים.

ביחס לפיצויים הנתבעים, טוען הנתבע כי לא נגרם נזק כלשהו לתובעת עקב פרסום המכתב וככל שיש לפסוק לזכותה פיצויים, הרי שאלו צריכים להיות מינימאליים.

7.                 כל אחד מהצדדים הסתפק בתצהירו הוא עליו נחקר בחקירה נגדית ובתום חקירות הצדדים הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

דיון

8.                 חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה (סע' 7 בחוק) ומגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" כן "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סע' 1 בחוק).